החלטה בתיק ב"ש 4399/08

1.         ערר על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט ע' שחם), מיום 25/3/08 בב"ש 9336/08. בגדרה של ההחלטה הורה בית משפט קמא לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו בת.פ. 5419/08.

2.         נגד העורר הוגש כתב אישום הכולל שני אישומים במסגרתם הואשם בשתי עבירות של החזקת נכס חשוד כגנוב, עבירה לפי סעיף 413 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") ובשתי עבירות של קבלת רכב וחלקי רכב שהושגו בעבירה, עבירה לפי סעיף 413 י' לחוק העונשין.

            באישום הראשון נאמר, כי ביום 8/1/08 בשעה 01:30 נתפסו חלקי רכב שנמצאו במחסן הנמצא בגבו של מוסך בבעלותו של העורר, בחצר המוסך ובמחסן הסמוך לשער הכניסה לחצר המוסך הסמוך לביתו בחברון. באישום מפורטים חלקים השייכים לרכב מסוג טויוטה שנגנב ביום 12/10/07 מבית שמש, ו-10 מנועי רכב מסוגים שונים, שהמספרים עליהם הושחתו ושניים זוהו כשייכים לרכבים שנגנבו מישראל. כן נתפס רכב שחנה סמוך לבית העורר, בו נתפסו מסמכים הנושאים את שמו של העורר, כאשר סימני הזיהוי של המנוע והשלדה הושחתו. כן נתפסו במוסך 2 מכשירי טלפון סלולארי אשר נגנבו יחד עם כלי הרכב מישראל וכן 3 רישיונות של כלי רכב שנגנבו ביחד עם כלי הרכב מישראל.

            באישום השני נאמר, כי ביום 21/1/08, בשעה 03:00, נתפסו בחצר המוסך ובגג המוסך 2 דלתות של רכב מסוג טויוטה שנגנב מישראל ביום 25/8/08, חזית קדמית חתוכה של רכב, שמספר השלדה שהיה מוטבע על גביה הושחת.

3.         בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה לבית משפט קמא בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

            בהחלטה מיום 2/2/08, הגיע בית המשפט למסקנה, כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת הנטען נגד העורר בכתב האישום, וכי קיימות שתי עילות מעצר: האחת, החשש להימלטות מאימת הדין עקב היות העורר תושב יהודה ושומרון וכי היכולת להבטיח את התייצבותו מוגבלת; השנייה, עילת מעצר שעניינה מסוכנות, הגם שמדובר בעבירות רכוש.

 אשר לחלופת מעצר נקבע, כי אין מקום לשחרר את העורר לחלופת מעצר בעיר חברון, מקום מגוריו, בהעדר פיקוח אפקטיבי אשר עשוי להקטין המסוכנות הנובעת מהעורר. שכן העורר הינו חלק מפעילות שעניינה גניבת כלי רכב. גם הצעה לחלופת מעצר באזור ירושלים, נדחתה, בנימוק כי המדובר במקומות שהשהייה בהם היא בניגוד לחוק הכניסה לישראל, ולעורר אין היתר לשהות בישראל, לפיכך לא נראה להורות על חלופה במקום אשר השהייה בו הוא בניגוד לדין.

            בית המשפט הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטית נגדו.

4.         לבית משפט קמא הוגשה בקשה לעוון חוזר. במסגרת דיון בה הוברר כי העורר הוכרז מוגבל כניסה לישראל 20 ימים לאחר מעצרו בגין העבירות נשוא כתב האישום. בית המשפט קבע, בהחלטה מיום 21/2/08, כי במקרה שכזה אין מניעה לבחון לגופה חלופת מעצר בתחומי מדינת ישראל, אם כי בית המשפט הוסיף שההחלטה ניתנת בלא לקבוע "מסמרות לגופם של דברים". שירות המבחן התבקש לערוך תסקיר ולהתייחס לחלופת המעצר המוצעת.

            לאחר קבלת התסקיר התייצבו שניים שהוצעו כערבים ונחקרו ארוכות ליכולתם לשמש כערבים וכמפקחים על העורר, אם ישוחרר למעצר בית בירושלים. בסיום הדיון ביקש בא כוח העורר להיעתר לבקשה ולהורות על חלופת המעצר המוצעת ובא כוח המשיבה התנגד לשחרור העורר למעצר בית.

בהחלטה מיום 25/3/08, אמר בית המשפט דברים אלה:

"בהקשר זה נטיתי לכתחילה לסבור, כי קיימת הבחנה בין המבקש ובין מי שנתפס בשהייה בלתי חוקית בתחומי המדינה. על פי תפיסה זו, כאשר בית משפט מתבקש להורות על חלופת מעצר לגבי אדם שנתפס בשהייה כאמור, ניתן לפרש את הדבר כמתן הטבה אשר מלכתחילה אין אותו אדם זכאי לה. לעומת זאת, בעניינו של המבקש הוכרה על ידי המדינה זכותו להיכנס לשטחה, עובר למעצרו בתיק נשוא ההליך שבפניי. המבקש לא נכנס לתחומי המדינה שלא כחוק. מבחינה זו, ניתן לטעון כי נחלשת במידת מה עוצמתו של הקושי להורות על חלופת מעצר בתחומי המדינה. בסופו של דבר, הגעתי למסקנה, כי אין לקבל הבחנה זו. המדובר, בבחינה ביקורתית, בהבחנה אשר אין בבסיסה הבדל של ממש. המבקש הוכרז מוגבל כניסה ביום 23/1/08. קיימות ראיות מנהליות, הן הראיות התומכות בכתב האישום שבכותרת, העומדות בבסיס הגבלה זו. הגבלה זו נהנית מחזקת כשרות, החלה על כל מעשה מינהלי. בפניי אין טענה כי נפל פגם חוקי כלשהו בהטלת אותה הגבלה. אין בפניי טענה או ראייה כי הגבלה זו הותקפה בהליך כדין. משהוטלה אותה הגבלה, אין מקום להבחין בין עניינו של המבקש, ובין מי שהוכח לכאורה כי שהה בתחומי המדינה שלא כדין. בכל אחד מן המקרים, שחרור בחלופת מעצר פירושו, בפועל, הוא מתן זכות לשהות בתחומי המדינה, בניגוד לדין (הכללי והאישי) החל על העניין".

לאור דברים אלו דחה בית המשפט את חלופת המעצר שהוצעה, בלא שחווה דיעה לגופה.

5.      על כך הערר שלפניי. בערר שבכתב טוען ב"כ העורר, עו"ד אבו גרארה האיל, כי טעה בית משפט קמא בקובעו שאין מקום לחלופת מעצר, כאשר קודם לכן קבע שיש מקום להציע חלופת מעצר. עוד נטען, כי קביעת בית המשפט קמא הינה בניגוד לחוק המעצרים, אשר על פיו על בית המשפט לבחון חלופת מעצר.

ב"כ העורר מלין על כי בית המשפט התעלם מעברו הנקי של העורר, ומכך שהיה בידו אישור שהיה בתחומי מדינת ישראל עד ליום 22/2/08.

בדיון לפניי שב בכל העורר וטען, כי בית משפט קמא היה ער לכך כי כניסתו של העורר לישראל הוגבלה בעקבות הגשת כתב האישום, ובכל זאת החליט לבחון חלופת מעצר בתחומי מדינת ישראל. חלופת המעצר נבדקה על ידי שירות המבחן, שהמליץ להיעתר לחלופה, שני ערבים נחקרו ארוכות בבית המשפט וההתרשמות הייתה כי מדובר בערבים אחראיים.

עוד נטען, כי המדובר בעבירות רכוש שבדרך כלל אינן מקימות עילת מעצר וניתן לנטרל את המסוכנות. ב"כ העורר היפנה להחלטה של בית משפט זה (ב"ש) 10425/07 החלטה מיום 24/12/07) שאישר החלטה של בית משפט השלום (ב"ש 9901/07), שם שוחרר תושב חברון בנסיבות דומות בתנאים שונים של ההפקדה כספית וערבים. ב"כ העורר הפנה גם להחלטות שונות של בית המשפט העליון. הוצע, כי העורר ישוחרר לביתו בתנאים שונים, או למעצר בית בישראל עם ערבים.

6.      ב"כ המשיבה, עו"ד קליינפלד אורית, התנגדה לקבלת הערר. לטענתה, עבירות רכוש הקשורות ברכב מקימות עילת מעצר.

אשר לחלופת מעצר נטען, כי הערבים המוצעים אינם יכולים לפקח על העורר, שכן אחד מהם טען כי ביכולתו לפקח על העורר לתקופה מוגבלת בלבד.